הסיפור שלי

מאז שעמדתי על דעתי, אני זוכרת את עצמי לא שקטה, הרבה עצובה, ובעיקר לא מרוצה מחיי. כבר כילדה, רוב שנות נעוריי, ואף כאישה צעירה - אם לשני בניי, תמיד הייתי במשקל כפול מהנדרש (לבני גילי) עם כל הנגזר ממצב עגום זה.

 

ממסיבות הכיתה זכורות לי לא מעט אפיזודות של שברון לב, כשאני הייתי זו שתמיד לימדה את כולם לרקוד, אבל בסוף – במסיבה עצמה, תמיד הזמינו את כל חברותיי לרקוד, ואילו אותי כמובן השאירו בצד – מתפללת שמישהו יפנה אלי ולו רק פעם אחת – מה שלא קרה.

בטחוני העצמי (איך לא?) היה "בקרשים". בכל שנות ביה"ס התיכון, איש לא ידע שאני מסוגלת להוציא מפי משפט מבלי לגמגם ולהסמיק. מיותר לציין שכל שטחי חיי הושפעו ממשקלי. וכן – עשיתי דיאטות. עשרות במספר. לעתים אפילו השלתי מספר ק"ג כזה או אחר – רק על מנת להוסיפם בחזרה, כשבכל פעם אני מתחילה את הדיאטה הבאה עם משקל יותר ויותר גבוה.

 

חשוב לציין שנולדתי ונשארתי בת יחידה להורים עם "תיק" לא פשוט. אבי היה ניצול מחנות אושוויץ ודכאו, ואילו אמי שאיבדה את הקשר עם הוריה בגיל 3, בזמן המהפכה הרוסית, גדלה להיות אישה מפוחדת וחרדתית וכלפי ביתה היחידה – סופר דאגנית ומגוננת. כך שהתפיסה אותה ינקתי, ועל גביה חונכתי משחר קיומי הייתה : החיים הם מקום מאוד מאיים ולא בטוח, ולכן צריך כל עת לעמוד על המשמר, כי מכל עבר מאיימות עלינו מחלות, מלחמות, ושאר צרות.

כתוצאה של יניקה מתמדת של התכנים הללו (איך לא?), את רוב שנותיי – מילדות – והרחק אל תוך שנות בגרות, כשאני כבר נשואה ואם לשני בניי, העברתי בחרדות קיומיות בלתי נסבלות.

בכל יום הייתי בטוחה שאיזו מחלה נוראה מקננת בתוכי, ובכל רגע תגרום למותי. כל כאב ראש, חום או שיעול קטן היוו סיבה לביקורים בלתי נלאים אצל רופאים שונים אשר לאט ובהדרגה איבדו סבלנותם והחלו להכריז לעברי בפסקנות: "גברת: אין לך כלום! את סתם היפוכונדרית!" – לא שזה הפחית ולו במעט את פחדיי העצומים. לעתים החרדה שחוויתי הייתה כה חמורה שקשה היה לי להתחייב כשאר בני אנוש לשום פעולה שדרשה הגעה רצופה, כגון: חוגים (גם בנושאים שאהבתי), כי אולי בדיוק בשבוע הבא כשאצטרך לצאת מהבית לשם – אחרוד ממשהו כל כך עד שזה ישתק אותי ואמנע מכך. בזמנים כאלה גם לא יכולתי להתרכז ולבצע פעולות באופן יעיל. אפשר לומר שהגוף המשיך איכשהו להתקיים, אך נשמתי הייתה דואבת וכאובת ולא פעם חשבתי לעצמי שאם כך נראים החיים – מוטב להיפרד מהם אחת ולתמיד.

 

בתוך כל זאת מצאתי את עצמי מתבוננת באנשים אחרים. תוהה ביני לבין עצמי, איך הם כה מחויכים, חסרי דאגה, הולכים ללא כל בעיה לעבודה. מוצאים כוח לספורט, ונרשמים בשמחה לחוגים. איך זה שהילד שלהם חולה כבר 3 ימים עם חום והם עוד לא רצים לחדר מיון בפאניקה. גם אני רציתי להיות כזאת. לחיות! אך לא ידעתי מאין יבוא עזרי. לא ידעתי כיצד. גם לא נראה אז שזה בכלל אפשרי. וכן, גם כל הפסיכולוגים לא עזרו. למען גילוי נאות, חשוב גם לציין שלצד שושי החרדתית והסובלת, התקיימה לה (אם כי רוב הזמן בקושי) עוד שושי לגמרי אחרת. זו העזה לקוות שניתן לחיות אחרת. זו שאהבה ללמוד ועשתה תעודת הוראה (לאנגלית). הייתה אשת ספר, ותמיד קראה וחקרה בשקיקה נושאים מגוונים. אמנם בשנותיי הראשונות היא הגיחה והתבטאה, אך לסירוגין, אולם ככל שנקפו השנים והחרדות הפכו לבלתי נסבלות- דווקא אז היא הופיעה יותר ויותר, עם תקוותה לשינוי, כי כך אי אפשר היה יותר. סתם לשרוד ולשרוד רע, כשכולם מסביב חיים ושוקקים. - או לעשות משהו , כדי להתחיל סופסוף לחיות. באנגלית אומרים:"When you hit the bottom, the only way is up";

 

היה זה אז, כשהתחלתי באופן ממוקד לחפש חומרים מכל העולם ומכל הזמנים העוסקים בסיפורים של אנשים שעשו בחייהם שינויים, אשר הובילו אותם ליציאה ממקומות נמוכים וקשים – לחיים מספקים, יצרניים ומאושרים.

במשך שנים רבות, עסקתי בלימודים אינטנסיביים, דרך בית-ספר לפילוסופיה קלאסית מכל הזמנים התוודעתי לגדולי הפילוסופים: מבודהא, סוקרטס, אפלטון, דרך תורת הרמב"ם, , אוספנסקי, גורדיף, : ג'וזף מרפי, איבנהוב, יידו קרישנמורטי, אושו, דון מיגל רואיז, לואיז היי ועוד רבים וטובים. כל הפילוסופים עוסקים בתת-מודע והדרך בה מחשבותינו שולטות עלינו ויוצרות את חיינו.

בנוסף, עסקתי בחקר והשוואה בין הדתות המובילות: היהדות,האיסלם, הנצרות, ואף הבודהיזם, והגילוי המעניין בעקבות כך היה ההבנה שבבסיס כל הדתות והפילוסופיות מכל העולם ומכל הזמנים מתקיים מכנה משותף זהה, המחבר כחוט השני בין כולם, אשר מנחה את האדם באשר הוא, כיצד לחיות את החיים באופן המיטבי (אופטימלי), ושקיימים בעולם מעין חוקי טבע, שהאדם אם יפעל נכון על-פיהם – אזי יזכה לחיות את חייו באופן מספק, מאושר ובטוח. ואם יפעל בניגוד להם יחווה בחייו קשיים עד שיתקן התנהלותו בעזרת שינוי דרכו.

מאז ועד היום , ובעצם כל עוד נשמתי בי, אני ממשיכה ואמשיך לחקור את המתנות הרבות שמספקת פילוסופיית העולם , משמישה את צוויה בחיי וכך גם מכוונת אחרים הבאים לפתחי באמצעות פועלי ב"שינוי עכשיו" כשלאופן טיפולי אני קוראת: פילוסופיה מעשית ושימושית , משמע: הבנת התכנים הפילוסופים המכוונים את האדם לאושר והגשמה ובעיקר כיצד להפעיל זאת בחייהם הלכה למעשה.

 

בעיקרון הפילוסופיה, כמו גם הדתות השונות (במקורן), מכוונות את האדם להבין שרוב התוצרים בכל מעגלי חייו – בעיקר הדברים שהוא פוגש שוב ושוב, זאת אומרת, שחוזרים על עצמם באותן נסיבות – הינן פרי יצירתו, דהיינו: תוצר מובהק של אופן חשיבתו ואמונותיו, ובהתאם התנהלותו בחיים.

ההנחה היא שאם הוא פוגש 'מראות' – השתקפויות של דפוסי אישיותו – שוב ושוב במעגלים השונים של חייו, כגון: זוגיות/פרנסה/יחסים עם הזולת/בריאות/משקל/מימוש עצמי וכו', יהיה עליו להתבונן בחייו היטב ולהגדיר לעצמו מה בהתנהלותו חייב שינוי ובאמצעות התנהלות חדשה ושונה – לייצר את התוצאות הרצויות לו. ז"א – אין לדברים שקורים לך שום קשר עם מזל, גורל, או מקריות. לרובם המכריע אתה והינך בלבד אחראי!

בעבודתי עם המטופל אני מכוונת אותו להבחין בסוג ה"פירות" שמייצרת תודעתו , דהיינו: סוג המחשבות , האמונות והרגשות המתחזקים את הקשיים והאתגרים החוזרים ונשנים בחייו ובעיקר - איזו שונות יש לייצר על מנת להגיע לתוצאה הרצויה לו. 

בנוסף , אני מציידת אותו בטכניקות שימושיות ויעילות ליצירת מציאות בראי הפילוסופיה , משמע: כיצד למשוך לחייו דברים הרצויים לו ולדחות את הבלתי רצויים. 

כן ! אם תרצו: - כיצד לייצר ניסים בחייו !

היום אני בת 64. ב  35 השנים האחרונות , לאחר ירידה של כ -45 ק"ג , אני מתחזקת באופן יציב משקל תקין לגמרי, כלל וכלל לא עסוקה במחלות , פחדים או חרדות , להיפך: דווקא מאד עסוקה בלחיות את החיים עד תומם , שרה במקהלה, רוקדת ומנגנת , מבשלת ומארחת , מוקפת במשפחה חברים ואוהבים,  ובעיקר מעבירה את זמני בסיפוק ובהצלחה כבר שנים רבות , בהנחייה וליווי אנשים שמגיעים אלי עם תבניות שונות של מצוקה - לחיי אושר , שלווה והגשמה , והכל אודות לפילוסופיה - אם כל המדעים !